שיגרתי את הילדים אל היוטיוב שבסלון כדי שאוכל לשטוף כלים. המים זורמים. הילדים שקטים. אני עם עצמי. זאת ההזדמנות האולטימטיבית, שלא לומר היחידה, לקצת מדיטציה בזמן הקורונה. אני נושם בחמדנות שאכטות של חמצן מהחלון הפתוח בזמן שאני מאזין להקלטה של לוהאריה, מורה רוחנית מקומית. "שאל את עצמך עכשיו בלב מה בא לך, מה הרצון האמיתי שלך?", היא מנחה בקולה העליז והבהיר. "בא לי זמן! זמן לעצמי!", אני כמעט צועק בחזרה אל ההקלטה בסאונדקלאוד. "התעלמו מכל שיקול הגיוני, פשוט הקשיבו לרצון התמים שלכם, מה הוא אומר?". בעוד אני מרגיע את עצמי ומנסה להקשיב פנימה לרצוני האותנטי, מתגלה תחושה מפתיעה. אני מזהה שלמרות האתגר הטיטאני של שהייה 24/7 עם שני הילדים בבית, זה בעצם מה שאני רוצה - להיות איתם. אני לא רוצה לחזור לשגרה.  

בימינו שוררת אקסיומה חברתית בלתי מעורערת שלהיות כל היום עם הילדים בבית זה איום ונורא. אכן, בתחילת המצב, כשהתברר שמורים ליוגה לא עובדים ועובדות סוציאליות (אשתי) הן חיונית, ונפל לי האסימון שהמשמעות של הקורונה עבורי היא להיות עקר בית פול-טיים עם ילדים במשמורת מלאה - חרב עליי עולמי. המחשבה שאהיה איתם כל יום, כל היום, נחוותה על ידי כקשה אף מכל ההשלכות הבריאותיות והכלכליות שיכולות להיות למצב. באחד הימים התחיל לכאוב לי הגרון וחששתי שמא נדבקתי. בכנות, תהיתי אם אולי עדיף לי לחלות וכך למצוא דרך מילוט מכל העניין. אבל בסופו של דבר מתרגלים להכל, אז אחרי כמה ימים זה כבר לא היה איום לגמרי. כשהצלחתי סוף סוף להוציא את הראש מתוך לוהאריה סחרחורת התפקידים שנאלצתי לגלם: מבשל, מנקה, גנן, מפעיל - התחלתי להבין שהמציאות מנסה להפוך אותי לאבא על אמת. 

הבחנתי שבחיים שלפני הקורונה יצרתי, בלי כוונה, מעין "מיקור חוץ" של ההורות שלי: את החינוך הפקדתי בידי הגננת, את התזונה בידי הצהרון, ואת האחריות ההורית האוניברסיטה הקוסמית השוטפת בידי בת הזוג שלי. לפי ויקיפדיה: "מיקור חוץ זה כשגוף כלכלי מעביר לקבלן חיצוני את הפעולות שלא שייכות לליבת העשייה שלו". אולי זו הסיבה שכולנו מרגישים שלהיות כל היום עם הילדים